יום חמישי, 6 באוגוסט 2009

קרויצברג, החומה, המוזיאון היהודי והבונדסטאג

הבוקר מטיילים ברובע קרויצברג. נוסעים ב U2 ל Stadtmitte מחליפים ל U6, ממשיכים תחנה אחת דרומה ל Kochstraße ויורדים סמוך לצ'ק פוינט צ'רלי. ממשיכים לכיוון מוזיאון הטופוגרפיה של הטרור Topographie des Terrors. המוזיאון היה אמור להיות בתוך מבנה אך מסיבות תקציביות הופסקה בנייתו. שלד המוזיאון עומד ממתין להמשך הבניה ובינתיים מוצגים כל הצילומים והתעודות בתערוכת חוצות על גבי סדרת לוחות שמקיפה את מתחם המוזיאון. למרות שחלק לא מבוטל מהמידע לו אנחנו נחשפים איננו חדש לנו, החוויה איננה קלה, כנראה אי אפשר להתרגל ולהבין את כמות הרוע שהצטברה במקום כל כך יפה. ממשיכים בדרכנו חזרה לכיוון צ'ק פוינט צ'רלי. בדרך אני קולט שלא צילמנו דבר במוזיאון, כנראה היינו שקועים מידי בחוויה. באזור שהיה לפני כעשרים שנה המתחם שבין החומות, אותו מקום שגבה כל כך הרבה חיים של בני אדם שניסו לפלס דרכם אל החופש, מוצב מוזיאון פתוח של חומת ברלין. משני צידי רחוב פרידריך וכן לאורך הסמטאות שמסביבו הוצבו לוחות עם תמונות וסיפורים על החומה מהקמתה ועד קריסתה משולבים בסיפורי החלטות המנהיגים השונים וברשימות האנשים שמצאו את מותם סביב המעבר מהצד הסובייטי לצד האמריקאי. גם כאן לא צילמנו דבר. מזעזע. במוזיאון צ'ק פוינט צ'רלי מוצגים סיפוריהם של אלה שניסו לעבור את החומה בדרכים שונות וחלקם אף הצליחו. אנחנו החלטנו לוותר ולהסתפק במוזיאון הרחוב.
התחנה הבאה בדרכנו היא המוזיאון היהודי. טיול רגלי קצר הביא אותנו אל שער המוזיאון, אפשר לראות את המסלול במפה. המוזיאון היהודי מורכב משני חלקים, המוזיאון החדש שהוא בעצם מיצב ענק של אומנות קונספטואלית משולבת במעט תיעוד ואיזור עם עזרי לימוד, והאזור הישן שהוא למעשה המוזיאון היהודי. בכניסה למוזיאון נבדקים חפצי המבקרים, אנחנו רגילים לכך, אצלנו הרי עושים את זה אפילו בכניסה לקניון, בברלין זה דבר חריג שמעיד על כך שפרנסי המוזיאון חוששים מהתנכלויות אליו. בתוך המוזיאון אסור לצלם. הכניסה למוזיאון היא דרך האגף החדש. המסלול בו אנו פוסעים מורכב ממישורים בשיפועים שונים שמסמלים את ציר האבדון שמצטלב עם ציר החופש. ציר החופש הוא מספר על היהודים שעזבו את גרמניה עם עלית הנאצים לשלטון או מוקדם יותר, הציר האחר מספר על אלה שנשלחו ל 'ישוב מחדש', ל 'עבודה' ולהשמדה. בקצות הצירים מוצבים פסלי ענק שנועדו לגרום למשוטט בתוכם תחושת מועקה. בתחילה נראו לי אותם מבנים שבנה האדריכל האומן דניאל ליבסקינד תמוהים משהו. שדרה של עמודי בטון מרובעים וגבוהים שבראשם נטועים עצים. שבע שורות של שבעה עמודים שאנחנו משוטטים ביניהם ותוהים מה אנחנו בעצם מחפשים שם. בדיעבד גיליתי שהם עשו את עבודתם נאמנה - אני יצאתי מהם מובך, מוטרד ומעט מסוחרר.
מאגף זה של המוזיאון עולה גרם מדרגות ארוך שסופו במוזיאון הישן. בערך במחצית הדרך מצוי אולם התערוכות המתחלפות. הפעם מוצגת תערוכה לציון 100 שנים לתל-אביב. התערוכה איננה תערוכה היסטורית או תיעודית אלא מבט אומנותי אל תל-אביב כפי שהיא משתקפת בעיניהם של צלמים שונים, חלקם ישראלים וחלקם אורחים לרגע. התמונות יפות ומעניינות אך יוצרות רושם מוטעה על העיר. לא הייתה לי בעיה לראות תערוכה דומה בתל-אביב אך כאשר היא מוצגת בפני אנשים שאינם מכירים את העיר היא עלולה ליצור רושם מעוות - עיר של חלכאים ונדכאים שחיים על החוף ובכוכים חרבים. בכל מקום בעולם העוני והעליבות מצטלמים היטב אך כאשר הם הופכים לחזות הכל, לפחות אותי זה מטריד.
ממשיכים ללכת כִּברת שיפועים ומדרגות ומגיעים אל המוזיאון הישן. זהו המוזיאון היהודי שמתעד את יהודי גרמניה לאורך מאות בשנים, את העליבות, ההתנכלויות ועלילות הדם וכנגדם את היצירה התרבותית, הדתית והפילוסופית. תערוכה מאוד מעניינת ומתישה. כשאנחנו יוצאים מהמוזיאון אנחנו רואים את חצר עמודי הבטון – הפסל המעיק של דניאל ליבסקינד ומבינים מדוע חשנו בו תחושות מעיקות עד כדי סחרחורת. כל המערכת, הרצפה והעמודים הנטועים מה עומדים בזוית של כ 15 מעלות [הערכה גסה שלי] ביחס לאופק, כשהסתובבנו בין העמודים שיווי המשקל משך אותנו לעמוד זקופים אך העמודים והרצפה יצרו בנו אשליה כאילו הם זקופים ואנחנו מתנודדים. כפי שאמרתי, מטרת האומן הושגה אך עדיין אינני יודע כיצד לקשר את החויה אל המוזיאון היהודי.
אנחנו מאוד עייפים ורעבים, כרגיל איננו 'מבזבזים' זמן על אכילה. אנחנו מחפשים אוכל אבל שום דבר לא נראה לנו ואנחנו ממשיכים לדרכנו. התחנה הבאה תהיה גלרית הגדה המזרחית East Side Gallery. אנחנו יוצאים ברגל לכיוון Hallesches Tor ונוסעים ב U1 מזרחה. Hallesches Tor היא ככר גדולה ועגולה שנראה שהייתה בעבר מאוד מפוארת אך ברבות הימים והמאורעות ירדה מגדולתה. אנחנו יושבים כמנהגנו בככר ומכרסמים פרוסות לחם ששלפנו מהתיק לדחוק את הרעב עד שנמצא משהו לאכול. מערכות התחבורה בברלין יעילות להפליא ואנחנו מגיעים מהר מאוד לגלרית הגדה המזרחית.
גלרית הגדה המזרחית היא קטע מהחומה שנשמר למזכרת. הקטע מטופל היטב ומשמש כמצע לציורים, לא לגרפיטי פרוע אלא לציורים איכותיים של אומנים ממקומות שונים בעולם. הציורים מושקעים ובדרך כלל בעלי מסר מתריס או מבדח. בזמן שביקרנו בגלריה מצאנו את אחד הציירים שקוע בעבודתו. אין טעם להרחיב כאן בדיבור, התמונות יאמרו את דברם.













לאחר ששבענו את מראות החומה ונואשנו מלמצוא אוכל כלבבנו אנחנו חוזרים ב U1 מערבה - ישר לנולנדורף פלאץ שליד ביתנו. בדרך הביתה קונים לחם, גבינה, ירקות ופירות, אוכלים פרוסת לחם ופירות בבית ויוצאים באוטובוס M85 במהירות ובקלות מהרחוב הסמוך [פוטסדאמר] ישירות לבונדסטג. ב 19:05 אנחנו מצטרפים לתור ובסביבות 20:00 אנחנו כבר ליד כיפת הזכוכית לאחר בדיקה בטחונית מדוקדקת.



הכניסה חינם ועוד מקבלים מכשיר הדרכה עם אוזניות. המכשיר מציג את עצמו בשם Antenna Guide ואנחנו מתחילים לטייל לאורך המסלול החלזוני שבכיפה ושומעים באוזניות הסברים על מבנה הרייכסטג, הרכב ופעילות הבונדסטג וסיפורים על מה שאנחנו רואים סביבנו. חוויה מעניינת.




כאמור, באנו לעת שקיעה כי רציתי לצלם את הסביבה באור שקיעה אדום. אנחנו מחכים לא מעט זמן לשקיעה שתסתיים ומגלים שהשמיים נותרו כחולים ורק בכיוון השמש יש קטע שמיים אדום. במחשבה לאחור אני נזכר שגם בימים קודמים לא ראיתי שמי שקיעה אדומים.



אנחנו יורדים מהמבנה ויוצאים לכיוון האוטובוס. השעה כבר מאוחרת ואנחנו מותשים ורעבים מכדי להיות בררנים. בקצה פארק טירגרטן בצד הקרוב לבונדסטג אנחנו מוצאים מסעדה בשירות עצמי שמגישה אוכל בסיסי זול וטעים. אוכלים וחוזרים בקו M85 הביתה גמורים מעייפות ורגלינו דואבות.


View קרויצברג, החומה, המוזיאון היהודי והבונדסטאג in a larger map

0 תגובות:

פרסום תגובה